געגוע אל אמא

במרץ 2006 העולם עוצר מלכת.

אמנם רק העולם שלי ושל משפחתי אבל זה הרגיש כמו העולם כולו. אמא שלי, העוגן המרכזי, נפטרה אחרי מלחמה. רציתי לכתוב מאבק, אבל זה מרגיש לי קל מדי. זה היה עשור, עשר שנים של מלחמה בלי הפוגות, בלי הנחות, עשר שנים בהם החיים התקיימו כשעננה כבדה מרחפת מעלנו, הקמתי משפחה ועסק לתפארת, התחתנתי, נולדו נכדים, נחגגו חגים, טיילנו, אהבנו, כעסנו, בכינו והתמלאנו תקווה. עלינו וירדנו במדרגות של הגרף הזה שקוראים לו החיים.

בקיצור, חיינו. ובתוך כל אלה נלחמנו בסרטן העצמות הכואב. המפרק את הגוף ומתאכזר אל נפש האדם.

כבת בכורה עם עבר מקצועי בתל השומר הייתי אחראית על הצד הרפואי. במהלך השנים עברה בי מחשבה שכאילו העבודה שלי בתל השומר, ההיכרות עם המערכת, החשיפה לזיהומים, למחלות (הוספיס, איידס, סרטן, גריאטריה) נועדה לעזור לי לטפל באימא שלי.

ראיתי אנשים שבאו לטיפול לא מסובך ולא יצאו. שמעתי משפחות מדברות על הסבתא שהייתה בריאה ועכשיו איננה. הגבר הגדול שבא לצינתור והסתבך ובני משפחתו מביטים בו ומתפללים לבשורה טובה.

נשבעתי לעצמי שלנו זה לא יקרה, כשהמערכת החיסונית נחלשת הגוף הופך לחשוף, נטול הגנות.

הכימותרפיה, ההקרנות, הסטרואידים כולם יחד או לחוד מחלישים את ההגנות של הגוף.

הכי פחדתי מ-סטפילוקוקוס אאוראוס (Staphylococcus Aureus). פחדתי ממנו פחד מוות, וגם היום כשאני כותבת שורות אלה אני מפחדת ממנו. הרוצח הזה, אשר ידוע לרפואה מאות שנים וגורם לתחלואה ולתמותה רבה מביא איתו מגון רחב של זיהומים בקהילה ובבית חולים, החל מזיהומי עור קלים וכלה בזיהומים מסכני חיים, ובמיוחד אצל אלה שהמערכת החיסונית שלהם חלשה, דלקת ריאות, זיהומים קשים בפצעי ניתוח, זיהומים בזרם הדם הקשורים לצנתרים תוך ורידיים מרכזיים שחולים אונקולגים רבים זקוקים להם.

אז איך אני שומרת על אמא שלי? כלל ראשון אף אחד לא נוגע באמא אם לא חיטא את הידיים שלו, כשאני ושאר בני המשפחה מחטאים את הסביבה. מגבון עם אלכוהול סבון אדום (ספטל סקרב), עמדתי מעל הראש של האחות, מפקחת, מתנצלת, מסבירה למה, ומתעקשת שתקפיד על הפרוטקול שלה ומנסה יותר לחייך ופחות לעצבן.

אחרי חודש כבר לא הייתי צריכה להגיד כלום ועדיין אמרתי ושמרתי. הרגשתי קצת מגוחכת כשהתחלתי לנקות ספסלים, שירותים, דלתות ובעיקר ידיות, אבל תמיד זכרנו כולנו שרק ככה נשמור על אימא.

הכלל השני שגרם לי לריב עם חצי עולם (עם החצי השני רבתי בבית החולים )היה מאוד פשוט: אף אחד שחושב שהוא אפילו רק קצת חולה, מתעטש, מצונן, יש לו כאב גרון או אכל משהו לא טוב לא מתקרב לאימא שלי נקודה.

תדברו בטלפון ואל תבקרו. במיוחד בחורף היינו ״בודדים״, כמעט בלי מבקרים. אפילו הילדים שלי שהיו קטנים הורחקו ואם היה וירוס למישהו מהנכדים ואולי אני נשאתי עלי משהו גם אני התרחקתי וטיפלתי בשלט רחוק.

הכלל השלישי ואין ויתורים והנחות לגביו, לשטוף ידיים כל הזמן עם סבון רגיל בבית, ומחטא בבית החולים. הכלל הרביעי לחטא את הבית עם אקונומיקה, אלכוהול מה שמתאים ובתדירות גבוהה.

והכלל החמישי: יש ספק - אין ספק. ביקשתי סליחה והתנצלתי והסברתי לכל אלה שלא הסכמתי שיבואו, חברים, משפחה נכדים המשימה הייתה לשמור על אימא ועלינו. עשר שנים שהמלחמה הצליחה עד שנגמרה בגוף המערכת החיסונית ומח העצם התכלה .

מסתבר שגם בסרטן צריך מזל (הומור שחור), משפחה וצוות רפואי מדהים (בית חולים תל השומר ומעונות מכבי) כי חולים מהסוג הזה אז החזיקו חצי משנות החיים ששרדה אמא שלי, ולרוב חצי של החצי.

כולם אמרו לנו כמה מזל יש לנו... ואני רק רציתי עוד קצת מהמזל הזה, עוד יום, עוד חג, עוד חיים...

עברו השנים, החור בלב תפס מקום והגעגוע הפך לחלק מהנשימה שלי בכל רגע ורגע.

נותרו לי הזיכרונות, הרגעים, החינוך, הסבלנות, הערכים ובעיקר הנחישות, אהבת האדם ואהבת החיים שהייתה לך אמא.

מתגעגעת.